העונה של השסק כבר כאן מאחר ומדובר באחד מאותם פירות שרצוי לאכול ממש עם הבשלתם, חלון הזמן להנות מהשסק כהלכתו הוא קצרצר, מצמצתם והוא נעלם.
בעבר כבר שיתפתי אתכם בזיכרונות הילדות שלי וסיפרתי על עץ השסק העצום שעמד בחצר של סבתא, לכן בביקור הנוכחי של השסק בארגז שלנו לא אלאה אתכם, הפעם אני רוצה להתמקד בסוגיה אחרת הנוגעת לפרי החמקמק הזה, כמו גם לפירות רבים אחרים, האופן בו זנים חדשים טרנדים משתלטים על השוק ודוחקים ואפילו מעלימים זנים ותיקים ואהובים.
אבל ראשית בואו ניזכר מהו השסק ומאיפה הוא הגיע אלינו. מדובר בצמח ממשפחת הוורדיים, מה שהופך אותו לבן דוד רחוק של פירות כמו אפרסקים ושזיפים. מקור השסק בסין שם הוא בוית, כנראה לפני אלפי שנים ובערך לפני 1000 שנה הוא הגיע מסין ליפן והפך לגידול פופולרי בה.
לא לגמרי ברור מתי הוא הגיע למזרח הקרוב ויתכן שזה קרה במאה ה-19. באירופה השסק מגודל מאז המאה ה-18, אחרי שנזיר ישועי פולני הביא אותו מביקור ביפן.
גם ראשית גידול השסק בארץ ישראל לוט בערפל, מה שברור זו העובדה שבראשית שנות השישים של המאה הקודמת הוא הפך לגידול מסחרי בולט וזה מביא אותנו לסוגיית הזנים.
תנאי להפיכת גידול חקלאי לגידול מסחרי הוא פיתוח זנים המתאימים לאקלים המקומי, לקרקע ושיקולים נוספים כמו העדפת השוק ועמידות. ישראל תמיד הצטיינה בתחום הזה וזן הדגל של השסק הישראלי, המוכר ואהוב, מאז שנות השישים הוא זן עכו (למעשה מדובר בסדרת זנים, אך לא נסבך את העניינים) שנקרא כך משום שפותח בחווה החקלאית הצמודה לעיר עכו.
כל מי שנולד בארץ במילניום הקודם ועוצם את העיניים בכדי להיזכר בטעם השסק עליו הוא גדל, השילוב בין מתיקות לחמצמצות, בעצם נזכר בטעם של שסק עכו.
העניין הוא שמאז שנות השישים גלגלי הפיתוח לא נעצרו, מאחר שעבור החך המודרנית התכונה הכי מבוקשת בפירות היא מתיקות, חלק ניכר ממאמצי הפיתוח הלך לכיוון הזה והעניין הזה לא פסח על השסק.
לקראת סוף המילניום הקודם פותח בספרד זן מתוק במיוחד של שסק שלקח את העניין הזה לקצה ומאוד התחבב על הצרכנים. זן השסק האיברי עשה עליה גם לישראל ומיד התחבב על המגדלים והצרכנים כאחד.
אין מה להגיד, השסק האיברי הוא פרי טעים ומתוק להחריד, הבעיה היא שכשאני אוכלת שסק איברי, ובהחלט נהנית ממנו, אין לזה טעם של 'שסק'. מהחמצמצות הנהדרת נותר בזן הזה רק הד קלוש, ומשום שאני אוהבת לשלב את השסק גם במאכלים כמו סביצ'ה, זה פשוט לא זה.
הבעיה רק מחמירה, כי הזן האיברי התגלה כפרי אימפריאליסטי שדוחק החוצה זנים אחרי – הוא התאקלם פה כל כך טוב והפך לכזה פופולרי בשנים האחרונות ופשוט השאיר לזנים הוותיקים, כמו זן עכו, אבק.
התוצאה: מגדלים בישראל הרבה פחות שסק עכו וקשה יותר להשיג אותו. לכן, כשקיבלתי הבוקר ארגז עם הפירות הצהובים האגסיים של זן עכו, כמעט שצרחתי משמחה.
משום שאני לא נוהגת לצרוח סתם כך באמצע היום, פשוט שלפתי מהארגז שסק עכו טרי ואורגני, נתתי ביס, עצמתי את העיניים ונזכרתי איך שסק צריך להיות.
